הריון חוץ רחמי
הריון חוץ רחמי הוא הריון שבו העובר מתפתח מחוץ לרחם - באחת מן החצוצרות, בתעלת צוואר הרחם או באגן או בחלל הבטן. בדרך כלל, ביצית משתחררת מאחת השחלות ונסחפת אל פתח החצוצרה. בתוך החצוצרה היא מונעת על ידי ריסים זעירים דמויי שערות המרפדים את החצוצרה, ומגיעה אל הרחם כעבור מספר ימים.
לרוב, הביצית מופרית בחצוצרה ומושרשת לאחר מכן ברחם, אבל אם החצוצרה נחסמת (למשל כתוצאה מזיהום קודם), הביצית המופרית עלולה לנוע בקצב איטי יותר או להיתקע בחצוצרה. הביצית הנ״ל עשויה שלא להגיע לרחם לעולם, ולעתים מתפתח הריון חוץ רחמי.
אחד מ- 100 עד 200 הריונות הוא הריון חוץ רחמי. מסיבות שעדיין אינן ברורות, שכיחות התופעה הולכת וגוברת. הסיכויים להיווצרות הריון שכזה גדלים כתוצאה מהפרעה שפגעה בעבר בחצוצרות, הריון חוץ רחמי קודם, חשיפה לדיאתילסטילבסטרול בשלב העוברי או קשירת חצוצרות כושלת (קשירת חצוצרות היא תהליך עיקור שבו חותכים או חוסמים את החצוצרות).
שכיחות התופעה בקרב נשים לבנות קטנה יותר מאשר בקרב נשים השייכות לקבוצות אתניות אחרות. במקרים נדירים, כאשר אישה נכנסת להריון מבלי שההתקן התוך רחמי הוצא מגופה, הסיכון להריון מחוץ לרחם גדול יותר ממה שמקובל.
הריונות מחוץ לרחם מתפתחים לרוב באחת החצוצרות (הריון חצוצרתי). לעתים נדירות הם מתפתחים במקומות אחרים, כגון התעלה של צוואר הרחם, השחלה, או האגן או חלל הבטן. הריון מחוץ לרחב עשוי להתראות קטלני במיוחד ולכן יש לטפל במצב מהר ככל שניתן. כדי ללמד על הסיכון הכרוך בהריון מחוץ לרחם נציין כי 1 מכל 826 נשים אמריקניות שנקלעות להריון חוץ רחמי מתה מסיבוכים.
תסמינים של הריון מחוץ לרחם
התסמינים של הריון חוץ רחמי כוללים הכתמה דמית ועוויתות, המופיעות בהמשך להתאחרות הווסת. הסיבה לתסמינים הללו היא שעם מות העובר, רפידת הרחם נושרת כפי שקורה בווסת רגילה. אם העובר מת בשלב מוקדם, לא נגרם כל נזק לחצוצרה. אבל אם העובר ממשיך לגדול, הוא עשוי לקרוע את דפנות החצוצרה ולגרום לדימום. אם הדימום הדרגתי, הוא גורם לכאב ולעתים לתחושת לחץ בתחתית הבטן עקב הצטברות דם. אם הדימום מהיר, הוא עלול להוריד את לחץ הדם לדרגה מסוכנת - לעתים עד כדי הלם.
בדרך כלל, לאחר 6 עד 8 שבועות, האישה נתקפת בכאב פתאומי וחריף בתחתית הבטן, המלווה בחולשה. תסמינים אלה מצביעים לרוב על פקיעת החצוצרה ועל דימום כבד כתוצאה מכך, אל תוך חלל הבטן.
לעתים מתפתח הריון חוץ רחמי על הגבול שבין החצוצרה לרחם, חציו כאן וחציו שם. התסמינים הנפוצים במקרה כזה הם התכווצות והכתמה דמית. במקום האמור יש לעובר מרחב צמיחה גדול יותר, כך שקריעת הקרומים מתרחשת בשלב מאוחר יותר, בין השבוע ה- 12 לשבוע ה- 16 של ההיריון. קריעה שכזו עשויה להסתיים באסון, ושיעור התמותה במקרים כאלה הוא גבוה.
אבחנה וטיפול
גניקולוג עשוי לחשוד בהריון חוץ רחמי אם בדיקות הדם והשתן מאשרות נוכחות של הריון, אך הרחם קטן מהצפוי למשך הזמן שהיה אמור לעבור מאז ראשית ההיריון. סריקת אולאראסאונד עשויה להראות כי הרחם ריק אך יש דימום באגן או בחלל הבטן. בשלב זה הרופא משתמש בלפרוסקופ (צינור מכיל סיבים אופטיים המוחדר דרך חתך קטן בבטן) כדי לצפות במישרין בהריון החוץ רחמי.
כדי לבסס את האבחנה, הגניקולוג עשוי להחדיר מחט דרך דופן הנרתיק אל תוך חלל הבטן ולהוציא דגימה של הדם שהצטבר מן ההיריון החוץ רחמי המדמם. הליך זה נקרא קולדוצנתזיה. בשונה מהדם שמקורו בווריד או בעורק, דם זה אינו נקרש.
בדרך כלל יש לסלק את ההיריון החוץ רחמי בניתוח. כאשר מדובר בחצוצרה, הרופא מבצע לרוב חתך בחצוצרה ומוציא דרכו את העובר ואת השליה. החצוצרה נשארת פתוחה, כדי שתחלים ללא רקמת צלקת, משום שרקמת צלקת עלולה להקשות על הכניסה להריון בעתיד. תהליך זה מבוצע לעתים בעזרת לפרוסקופ.
במקרים נדירים, החצוצרה ניזוקה ללא תקנה ויש לסלקה בניתוח. בשלבים מוקדמים של הריון חוץ רחמי, כאשר אין כל עדות לפעימות לבו של עובר, אפשר לטפל במצב בעזרת התרופה מתוטרקסאט ולכן אין צורך בניתוח.